האם בעל יכול להתנער מהסכם רכושי שהושג מהלך דיון בבית הדין הרבני - ולאחר סידור הגט?

למשרדנו הגיעה אישה בשלב בו התנהלה כבר תביעת גירושין כרוכה שהוגשה על ידי בעלה בבית הדין הרבני האזורי. טרם נישואיהם, בני הזוג חתמו על הסכם ממון המחריג דירות שהיו בבעלות הבעל לרבות תיחלופן ו/או פירותיהן. עם זאת מהלך הנישואין הדירות "שינו צורתן" ונרכשו דירות חדשות תחתן, אשר נרשמו גם בשמה של האישה – קרי ניתן לה קניין מלא למרות שמקור הכספים בירושות ובמתנות של הבעל. הבעל טען כי יש להוציא את האישה "כפי שבאה" לנישואין, קרי ללא כל רכוש. הבעל טען כי מדובר בנכסים חיצוניים לנישואין, כי הם מעוגנים בהסכם הממון וכי לכל היותר מדובר במתנות שהעניק לה כל עוד הם נשואים אך כעת חוזר בו מהענקה לאור מרידת האישה והתנהגות מחפירה. עם קבלת הייצוג עתרנו להטיל עיקולים על כלל רכוש הבעל, לרבות על כספים שהוברחו מהחשבון המשותף לחשבון אחר בשמו ועל שכרי הדירה אותן הבעל ניתב לעצמו. הטלת העיקולים הציבה את האישה במקום משופר לניהול מו"מ ואכן בני הזוג הגיעו מהלך אחד הדיונים להסכם על חלוקת רכושם וסידור הגט, שהוכתבו לפרוטוקול וקיבלו תוקף של החלטה. הבעל התחרט והחל לנקוט בהליכים מרובים על מנת לאיין את ההסכמות – אלא שכלל פעולותיו נעשו לאחר סידור הגט, המהווה הסכמה שלובה ועיקרית לכלל הסכמות בני הזוג. בית הדין הרבני האזורי הוציא תחת ידיו פסק דין לפיו הסכמות הצדדים תקפות ומחייבות בעיקר לאור ביצועו של הגט – תנאי עיקרי וחשוב בהסכם שכבר קוים. ערעור הבעל לבית הדין הרבני הגדול לא סייע בידיו. הליך זה מלמד על חשיבות הגט במערכת הסכמות כוללת בייחוד עת דנים בהליכי רכוש בבית הדין הרבני.